השיר האידאלי לשירה בציבור

אנחנו שרים הכל: כל דבר שזז או מתנגן בקונפיגורציה כלשהי נבלע אל קרבנו ברעבתנות. אין חוק המגדיר מה מותר ומה אסור וטוב שכך. בסופו של יום, החוויה הפנימית היא שתקבע עבורנו מה מתאים לנו לשיר. כאשר אנו שרים באמבטיה, ההצלחה היא בטוחה. אנחנו הסולנים, קובעים את הקצב והסולם בכל רגע נתון עפ"י רצוננו. אין לנו צורך להתאים את עצמנו לאיזשהו גורם חיצוני- זה רק אנחנו ומיקרופון ראש המקלחת האישי שלנו.

ובכל זאת, שירה בציבור היא עניין מורכב יותר מכיוון שאנחנו לא לבד במערכה. מלבדנו ישנם משתתפים נוספים שמטרתם ליהנות, בדיוק כמונו. כדי לגרום להנאה להיות שלמה עלינו לנסות לפתור את הקשיים שבשירה המשותפת, טרם נולדו. יש להבין ש"גדוד" אנשים השרים בו זמנית אינו מגיב כסולן בודד. זוהי מכונה עוצמתית, אך כבדה מן הפרט. מניירות וניואנסים שבשירה סולנית, כגון סלסולים מכל סוג, לא יצלחו בקבוצה. שירים בעלי "קטעים מתים": המתנה מייגעת בין משפט למשפט לא יתרמו ל"התרוממות" הערב. לחנים ומילים הנמצאים במרדף תמידי יתקלו בקשיים.( נסו לשיר בציבור שירים כגון: "אני אשתגע" או "היא התיישבה ליד פסנתר" ותבינו למה הכוונה). על הסולמות להיות נוחים לשירה, איזשהו ממוצע אוניברסלי העשוי להתאים לכולם, פחות או יותר. מקובל לראות במנעד שבין לה קטן לבין דו שני את אזור הנוחות היחסי בשירה בציבור. השיר האידאלי צריך להיות מוכר למרבית הנוכחים על מנת שלא יאבדו עניין בשירה ובנוסף, להיות בעל זיקה וערך עבור המשתתפים.

בסיכומו של עניין: אין במאמר זה כדי להפיץ הנחיות בדבר "עשה" ו"אל תעשה". ראו בכתוב התוויה בלבד מכיוון שבסיומו של אירוע השירה בציבור ניוותר רק אנו עם החוויה הפנימית שלנו, ולזו, הרי, אין מרשם מדויק