במהלך שנות פעילותי בתחום השירה בציבור אני בא במגע עם אוכלוסיות רבות ומגוונות: נוער, בוגרים מכל הגילאים, נורמטיביים, בעלי צרכים מיוחדים, עצמאיים, סיעודיים… את כולם מלכדת האהבה לשיר והיכולת ליהנות מאירוע שירה רב משתתפים. המבטים הנסוכים על פניהם של המשתתפים בתום האירוע הם לא אותם המבטים אליהם התודעתי טרם השירה. משהו קורה במהלך פעילות שירה לגוף ולנפש (הקשורים ממילא זה בזה). טרם האירוע אנו נמצאים במצב של ציפייה דרוכה לקראת השירה. אנו רואים את מערכת ההגברה, את כלי הנגינה ואת המנחה. גופנו נטען באנרגיות הדרושות לשם עמידה במשימה: אנו מכחכחים בגרוננו, מותחים איברים, מנסים לנחש מה יהיה השיר הפותח וכיצד נמצא את עצמנו עוד מעט במהלכו של אירוע אשר אנו במרכזו. עם תחילת השירה המתח פוחת בהדרגה ומפנה את מקומו לתחושות חיוביות: הנאה, התרצות, זיכוך, עונג וכן הלאה. המעמד עוטף אותנו בצורה כה מוחלטת עד כי חלקנו יכול להעיד על "התנתקות מהגוף ומהתודעה". תחושות כתסכול, עצב ואכזבה נדחקות הצידה באופן זמני ולא יחזרו עד תום השירה, לפחות. אכן זוהי המשמעות האמיתית של המונח "זמן איכות". אנו יוצאים מן השירה מחוזקים באנרגיות טובות וטעונים בכוחות מחודשים להתמודדות עם עניינינו הגשמיים. אז נכון שבסופו של דבר נחזור לקרקע המוצקה והכואבת לעיתים, אבל, היי, תמיד יש עוד ערב שירה בציבור בדרך ואנחנו נהיה שם!
