ביום הכי טעון בלוח השנה הישראלי אנו נוהגים להתקבץ ולהתייחד עם זיכרון חללינו, החיילים, השוטרים והאזרחים נפגעי מערכות ישראל, הטרור והאיבה. אנו נושאים את צלקות אובדנם של אלו שאינם עמנו עוד. מספרם הולך וגדל מדי שנה ואנו, בהישמע הצפירה, עומדים דום ומרכינים ראש כמבקשים להכיל את זכר כולם בקרבנו. אכן יום קשה עד מאוד לקולקטיב ולפרט, גם בשל העובדה שכמעט אין משפחה בישראל עליה דילג השכול האכזר. נהוג לפתוח את ערב יום הזיכרון בטקסים בעלי אופי ממלכתי ברחבי הארץ. חלק בלתי נפרד ממהלך הטקס הוא קריאת "יזכור", ובנוסף "אל מלא רחמים". קטעי קריאה לזכר החללים ושירת "התקוה"אף הם אינם נפקדים ממהלך הערב.
במקומות רבים, לאחר תום הטקס ובאופן פחות פורמלי , מתקיים ערב שירי זיכרון הנקרא גם "ערב שירי לוחמים". התכנסות שקטה של עשרות עד מאות משתתפים בישיבה מול מנחה המוביל בשירה ובנגינה . הערב, הנמשך על פני כשעה עד שעה וחצי טעון בשירים שקיבלו השראתם מן המערכות השונות ומן הנופלים. לכל אחד מן השירים סיפור כאוב הנוגע בהיסטוריה המדממת של הארץ שלנו. בין השירים הללו מתמקמים להם מיטב הלחנים והטקסטים שנכתבו ע"י מיטב המשוררים, הפזמונאים והמלחינים. חלק מן השירים נכתב בדם ליבם של אלו אשר איבדו את יקיריהם ומצאו דרך יצירתית ומלאת השראה להנציח את ההולכים.
בערב שירי הלוחמים אנו מדלגים ממערכה למערכה ומתקופה לתקופה באופן החושף חלק אחר חלק בתצריף האובדן הגדול של אומתנו. גם אם לא נשיר את כולם, נזכור את כולם. כולם היו בנינו, אחינו, הורינו, חברינו. זה אינו ערב למחיאות כפיים ולתשועות. פשוט, שרים וזוכרים ובכך מנציחים הן את הנופלים והן את השירים המרגשים שהלוואי שלא היה צורך בהם.